העיירייה רשמה דוחות סרק לנהגת ותשלם הוצאות משפט בסך גדול פי שבע

נהגת שקיבלה שני דוחות חנייה בלתי מוצדקים בסך כולל של 500 ש"ח ויוצגה על ידי עו"ד אייל אבולפיה זוכתה ותקבל הוצאות הגנה בסך 3,600 ש"ח – פי 7.2 מסכום הדוחות.
לחובת לקוחת משרדו של עו"ד אייל אבולפיה נרשמו שני דוחות חנייה בסך 250 ש"ח בגין חנייה במקום אסור, זאת כאשר התמרור במקום סייג את האיסור לרכב שמשקלו מעל 4 טון ורכבה הינו רכב פרטי. בקשותיה לביטול הדוחות, בהן ציינה כי חנתה בהתאם לתמרור שהיה מוצב במקום ובינתיים הוחלף בתמרור אחר האוסר חנייה באופן בלתי מסוייג, נדחו באופן שרירותי.

הלקוחה שהייתה בטוחה בצדקתה, בחרה לשכור ייצוג חרף הסכום הנמוך של הדוחות.

עובר לדיון שם עו"ד אבולפיה ידו על פרוטקול וועדת התמרור שאישרה את איסור החנייה במקום וכן התכתבות פנימית החושפת כי מחלקת התמרור אף הודיעה לפיקוח על הטעות בתמרור הישן וזאת לא עשתה דבר עם הדוחות שנרשמו במקום.

לאחר שבדקה התביעה את הטענות, הודיעה היא על חזרה מאישום ואף הודיעה כי פעלה לביטול 16 דוחות חניה שניתנו במקום בנסיבות דומות וחלקם אף שולמו כבר.

לאור הודעת המאשימה, לעו"ד אבולפיה לא נותר אלא לדרוש החזר הוצאותיה של לקוחותו, תוך שמבסס את טיעוניו על תקדים שהוביל בעניין אחר בביהמ"ש המחוזי בת"א.

נטען בין היתר כי דווקא כשמדובר בדוחות חנייה בסכומים נמוכים, יש להקפיד לחייב את הרשויות בהוצאות הריאליות של האזרח הקטן, וזאת כדי למנוע מצב כי אזרחים ימנעו מייצוג או שימנעו מלהישפט בשל החשש מהפסדים נוספים.

ביהמ"ש בראשל"צ קיבל את טענות עו"ד אבולפיה ומצא כי בעניינה של הנאשמת נתקיימו שני התנאים לחיוב בהוצאות, הן כי לא היה יסוד לאשמה מלכתחילה, שכן הדוח לא תאם את האיסור בתמרור, והן קיומן של נסיבות המצדיקות זאת, בשל התנהלות העירייה והתביעה העירונית לאחר פנייתה הראשונית של הנאשמת לביטול הדוחות בטרם נאלצה לבקש להישפט.

בהתאם לכך, ותוך התחשבות ברשות המקומית והעובדה כי מדובר בכספי ציבור, חייב ביהמ"ש את העירייה בתשלום הוצאות בסך של 3,600 ש"ח בלבד, פי 7.2 מגובה הדוחות.